הקץ לתלונות השווא בהליכי גירושין באמצעות תביעות נזיקין ולשון הרע

* מאת: עו"ד מירית ענתבי

א. פתח דבר

במסגרת מאמר זה נעמוד על תביעות נזיקין ולשון הרע ככלי למיגור מגפת תלונות השווא במסגרת הליכי גירושין; כלי עוצמתי – תביעות נזיקין "בתוך המשפחה" – שכיום, לא נעשה בו שימוש מספיק במסגרת הליכי גירושין, הן בבית משפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני; כלי, שיש בו מניסיוני כדי להביא לצמצום הסכסוכים במסגרת הלוחמה המתאפיינת לרוב בתביעות ו/או בתלונות שווא המוגשות בין הצדדים.

נושא תביעות הנזיקין "בתוך המשפחה", מכיל עולם ומלואו, ובשנים האחרונות תפס תאוצה רבה והוכיח יעילותו בצמצום תופעות כגון: הפרת הבטחת נישואין, סרבנות גט, התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין, גירוש האישה בעל כורחה , התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין, אי קיום יחסי אישות, התעללות רגשית וגופנית, הסדרי ראיה, מניעת קשר בין אב לבין ילדיו, עוולת התקיפה, הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ, ניאוף; חטיפת ילדים, מעשי אינוס ועוד ועוד.

לפיכך במסגרת מאמר זה נצמצם את המסגרת הדיונית לתביעה נזיקית בגין מצג שווא, שעילתה לשון הרע.

יוקדם ויודגש: שימוש מושכל ונכון בהגשת תביעות לשון הרע, במקרים המתאימים, כמובן, עשוי לצמצם את התופעה של תלונות השווא, לסייע למערכות החוק בטיפול במקרי האמת ולהתריע את מי שמבקש להשיג יתרונות טקטיים במסגרת הליכי הגירושין.

תביעות לשון הרע בגין תלונות שווא שלא במסגרת המשפחתית הינן מקובלות מאד בבתי המשפט השלום. אלא מאי, הצורך בשימוש בכלי הרתעה זה נעשה דוחק במיוחד במציאות חברתית שבה הולכים ומתרבים מספר הסכסוכים המשפטיים הכרוכים בהליכי גירושין הנמתחים לרוב על פני שנים ארוכות, שעניינם בחלוקת רכוש, תשלום מזונות, משמורת והסדרי ראיה, סידור גט ועוד, ולמרבה הצער, תופעת לוואי חמורה במיוחד להליכים אלו אשר תפסה תאוצה רבה לאחרונה, הינה הגשת תלונות שווא. במצב כזה, נודעת חשיבות ראשונה במעלה למיגורה של התופעה עקב הנזקים הקשים והבלתי הפיכים הנגרמים לבני הזוג בהליכי גירושין, לילדיהם ולמרקם היחסים העדין בין מי שחולקים הורות משותפת לילדיהם.

תלונת שווא דרך כלל נתפסת כתלונה למשטרה, אלא מאי הדבר נכון גם ביחס למסירת מידע כוזב לרשויות הרווחה, להגשת בקשות כוזבות לצווי הגנה או צווי הטרדה מאיימת או צווים להרחקת אבות מילדיהם – כלי השרת החזק ביותר בידי הנשים במסגרת סכסוך הגירושין.

צא ולמד: מטרת מגיש תלונת השווא הינה השגת יתרונות טקטיים במסגרת הליכי הגירושין, באמצעות הרחקת האב מהבית או הרחקת האב מילדיו. לא מן הנמנע להדגש, כי קיימות גם תלונות אמת, ובמקרים אלה יש לנקוט במלוא החומרה כנגד המעוולים. עם זאת, קיימים מקרים רבים בהם הוכח כי מדובר בתלונות שווא, באמצעות נתונים אובייקטיביים חיצוניים (איכון טלפון סלולרי), אקדח שהופקד מבעוד מועד במשטרה, חקירת הקטין מנקה מחשד, מסירת גרסה המופרכת ועוד. אלא מאי, רבים המקרים, שלמרות ראיות אוביקטיביות ברורות המצביעות על תלות שווא, רשויות החוק מבכרות לסגור את התיק מטעמים של חוסר ענין לציבור או היעדר ראיות מספיקות, חלף ביצוע פעולות חקירה כנדרש. הבעיה, שתלונה כזו מותירה רישום פלילי משטרתי פנימי ופוגעת בנילון.

בנסיבות אלה, הפתרון למצב זה גלום בהגשת תביעות נזיקין, ובהן תביעות בגין הוצאת לשון הרע. צא ולמד: לא בכל מקרה תלונה במשטרה מוגנת מפני תביעת לשון הרע, כפי שיובהר להלן.

ב. המסגרת הנורמטיבית

"טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז', א'), זוהי לחלוטין אינה סיסמא נבובה וריקה מתוכן. שמו של אדם זהו הנכס היקר לו מכל, והדברים הנאמרים בהקשר זה אינם מופרזים כלל ועיקר.

מקדמת דנא עסקו בנושא לשון הרע. בתורה לפני אלפי שנים נכתב "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא, יט', טז'). חשיבותה של  הזכות לשם טוב נטועה במחוזותינו אלפי שנים ועד ימינו אנו, וזו קיבלה מעמד על במסגרת חוקי היסוד, הראוי להגנה.

הוצאת לשון הרע הינה אמירה הפוגעת בכבוד של אדם/ארגון. מטרתו של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), הינה מתן הגנה לשמו הטוב של אדם על-ידי איסור פרסום העלול לפגוע, להשפילו ולבזותו.

ודוק: המשפט הישראלי מעניק את מלוא כובד המשקל להגנה על שמו הטוב של האדם, כפי שניווכח להלן.

על פי החוק פרסום לשון הרע עלול להוות עוולה אזרחית ואף עלול להוות עבירה פלילית. ניתן להגיש קובלנה פלילית נגד המפרסם לשון הרע (סעיף 8 לחוק), והמורשע בדין עלול באופן תיאורטי לרצות עונש של עד שנת מאסר.

החוק פוטר את הנפגע בעניין לשון הרע להוכיח שנגרם לו נזק, אולם מגביל את הפיצוי שניתן לתבוע לסך 50,000 ₪, ובמקרה שדברי לשון הרע פורסמו והנפגע יוכיח שהייתה למפרסם כוונה לפגוע, אז בית המשפט רשאי לפסוק כפל הסכום, קרי 100,000 ₪. אולם, אם אכן יוכח שנגרם גם נזק לתובע בגין פרסום לשון הרע כנגדו, אזי בית המשפט איננו מוגבל בסכום הפיצוי שייפסק על ידו.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אף הוא מביא לידי ביטוי את חשיבות הנושא בגין שמירה על שם טוב, שכן הוא מגן על שתי זכויות יסוד, האחת כבוד האדם והשנייה הזכות לקניין, כאשר האחת קשורה קשר בל יינתק לרעותה. גם במסגרת חוק היסוד אין אבחנה בין אדם כיחיד או תאגיד (חברה) כמושא לאמירת או פרסום לשון הרע כנגדו.

המבחן האם אכן צמחה במקרה הנתון עילת תביעה בגין לשון הרע הוא מבחן האדם הסביר, קרי האדם מן היישוב. כלומר, האם אותו אדם מן היישוב יראה בדברים שנאמרו או נכתבו או הוצגו, כדברים פוגעניים, מעליבים ומשפילים (ובלבד שמתקיים כמובן הבסיס לפרסום).

בכפוף לאמור לעיל, אין כל משמעות לכוונת המפרסם לומר את דברי לשון הרע מתוך כוונה לפגוע (יסוד נפשי). קרי, ייתכן שאדם אשר הינו נתבע בתביעת לשון הרע כלל לא התכוון לפגוע, ברם חרף כך ייתן הוא את הדין בגין אמירותיו הפוגעניות. להבדיל, לעניין קובלנה ועל מנת לבסס את האישום יש חובה להוכיח מעבר לספק סביר כי המפרסם התכוון לפגוע באמצעות פרסומו.

ג. תלונות שווא

אחת ההגנות הקבועות בחוק הינה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף  15(8) לחוק, לפיו כאשר פרסום דברי לשון הרע שפורסמו הם במסגרת "…תלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה…".

מחד, הגנה זו הינה חשובה ואף הכרחית, שכן אלמלא הגנה זו, כל אדם שהגיש תלונה יכול להיחשף לתביעת לשון הרע מצד נשוא התלונה. מאידך, נתונים סטטיסטיים מוכיחים כי חלק גדול ונכבד מן התלונות דינן להיסגר מעילות שונות כגון חוסר עניין לציבור, היעדר ראיות ואף בשל היעדר אשמה, קרי בהיותן תלונות שווא.

אין ולא יכול להיות כל ספק, כי האדם שנחקר (אם בכלל) ושתיקו נסגר או אדם שנוהל נגדו משפט כנאשם ובסופו של יום יצא זכאי, שמו הטוב נפגע בצורה קשה ביותר, קל וחומר אם התלונה נמצאה כתלונת שווא או זיכוי מוחלט, בהתאמה.

השיקול הציבורי בדבר חופש הגשת התלונות וחשיפת עבירות הוא ברור. אלא מאי, לא ניתן לזלזל בקלות הבלתי נסבלת בה יכול אדם מן הישוב למצוא עצמו תחת חקירה על מעשה שמעולם לא ביצע ולהתגונן מפניה. מנגד, ביסוסה של תביעת לשון הרע על המתלונן איננה כלי כה פשוט ליישום, גם כאשר ברור כי התלונה היתה כלי שרת בידיו לצורך הליכי הגירושין.

לפיכך, במסגרת תביעת לשון הרע, יש לבחון בראש ובראשונה את מכלול ההתנהגויות שבין המתלונן ובין הנילון, ובין היתר, את טיב הקשר ביניהם, בני זוג במקרה דנא, וההיסטוריה הקשורה לחיכוכים ו/או מערכות יחסים עכורות עקב הליכי גירושין.

כעת, משכלי תלונות השווא הפך לשגרתי ונפוץ בקרב בני זוג המנהלים סכסוך גירושין, הרי שתלונה של הנילון כנגד המתלונן בגין הגשת תלות שווא , תטיב את מצבו כבר בשלב זה, ולאחר מכן הגשת תביעה בגין לשון הרע, תטיב מצבו אף ביתר שאת.

בתביעות בבתי המשפט האזרחיים הגנה זו הינה נפוצה ביותר בתביעות מסוג זה, הואיל ובתביעות לא מעטות בלשון הרע  מעורבות תלונות במשטרה. ודוק: אין כל סיבה כי בבתי משפט למשפחה לא יאמצו הנילונים הגנה זו ויגישו תביעה בגין לשון הרע כנגד המתלונן במקרה של תלונת שווא.

"הלכת ריימר" (ע"א 788/79) הינה ההלכה שנקבעה בנושא זה מפי כבוד הנשיא השופט י. ברק המסייעת במקרים כגון דא באמצעות "מבחן אמונת המתלונן באמיתות תלונתו":

"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו

……

אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".

צא ולמד: על-פי ההלכה, הגנת תום הלב תתקבל כאשר המתלונן אכן האמין בתלונתו, הגם שהיה ברצונו של המתלונן להזיק לנשוא התלונה ותו לא.

אלא מאי, קיים קושי ליישם הלכה זו, מפאת קושי ראייתי, קרי בהוכחת אלמנט האמונה של המתלונן. מבחן סובייקטיבי, להבדיל מאובייקטיבי, מבחן "האדם הסביר". לפיכך, בהמשך המאמר מוצעות דרכים לפתרון קושי זה, שראוי שיאומצו על-ידי בתי המשפט, בעיקר בסכסוכי גירושין.

כאמור, עסקינן בתלונות אשר מוטב שלא היו באות אל העולם, באשר עילתן מבוססת על מעשים ו/או מחדלים אסורים, וכלל ידוע הוא כי "מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה", ולפיכך דינן של התלונות להידחות על הסף, ובנוסף להוות בסיס להגשת תביעות לשון הרע.

אמנם, כאמור, החוק (סעיף 15(8)) קובע הגנה לגבי תלונה שהוגשה בתום לב לרשות מוסמכת, אולם יש לעמוד בתנאי של תום לב.

יובהר: אין מטרתו של החוק "לסתום פיות" והוא אינו "מתיימר" לעשות כן בעיקר כשהדבר נוגע לתלונות אמת, על כל פנים לא לכך התכוון "המשורר". מטרתו של החוק הינה להניח תשתית שתאזן באופן ראוי, בין חופש הביטוי, מחד, לבין הזכות לשם טוב, מאידך.

לא בכדי נכתב "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי, יח', כא'), שכן, הגשת תלונת שווא העומדת ביסודות הנדרשים בחוק, תיחשב ללשון הרע העלולה להצמיח עילת תביעה ואף הגשת קובלנה במקרים המתאימים.

ד. "סוף מעשה במחשבה תחילה"

דומני, כי בני זוג אשר במסגרת הליכי הגירושין נוקטים במעשים אלו ואחרים, ביוזמתם ו/או עצת עורכי דינם, אולם יחשפו לאפשרות של הגשת תביעת נזיקין כנגדם בגין מעשים אלו, יעצרו ולו לרגע ויקדישו מחשבה, ולו הקצרה ביותר, בטרם יפעילו את כלי תלונות השווא. כיום, הבעייתיות טמונה בכך, שאין כל כלי הרתעתי אשר יגרום להם לעצירה עוד בטרם ביצוע המעשה של הגשת התלונה, לשניה של מחשבה לגבי תוצאות מעשיהם.

לפיכך, מחד, ראוי כי תהיו זהירים בשימוש בכלי של תלונות שווא. מאידך, ראוי שתעמדו על המשמר עת פגעו בשמכם הטוב. שמכם הוא הנכס היקר ביותר ואין שני לו.

לשם כך, על בתי המשפט לענייני משפחה, לפתח את הלכת ריימר, בעיקר לענין הסוגיה: הכיצד ניתן לקבוע במה האמין המתלונן?

סבורני, כי בתי המשפט יתקשו ליתן מענה לשאלה זו, וקושי זה ישרת בראש ובראשונה את המתלונן על חשבונם של הנילון ושל מערכת אכיפת החוק והמשפט.

לפיכך, הפתרון המוצע הינו בחינת תלונת המתלונן באמצעות פרמטרים אובייקטיבים, קרי יישום מבחן ה"אדם הסביר" בנסיבות הספציפיות של המקרה, אולם כמפורט לעיל, יש להוסיף לכך את ההיסטוריה, הרקע להגשת התלונה, המניע וכיו"ב, שלא ניתן לנתקם מהתלונה הקונקרטית.

כיום משבתי המשפט בערכאות הנמוכות פוסקות על פי הלכת ריימר, אשר ייתכן ופתחה פתח חשוב לצמצומה המוצדק של ההגנה, עדיין מתקשים להתמודד בפועל עם הגנה זו. שכן לשם בחינת רכיבי ההגנה תחת הלכה זו, נדרשים בתי המשפט להיות בוחני אמונות דבר שאינו ראוי בעיני, במקום להתמקד במבחנים הקיימים בעילות ובחוקים קיימים אחרים.

פתרון זה יביא לצמצומה של ההגנה שבסעיף 15(8) כאמור לעיל, ובאופן זה תופעת תלונות השווא תצומצם, ובהמשך אף תמוגר.

 כאמור, תופעות של סרבנות גט ועוד צומצמו בשנים האחרונות עקב הגשת תביעות נזיקין. הגיעה העת לשינוי דומה בתחום של תלונות השווא בתוך המשפחה, וזאת לטובת כל המעורבים בדבר. שינוי זה יהיה בסופו של יום גם לטובת מתלונני האמת, ולטובת מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט.

מגישי התלונות, אשר יבינו כי לא מוענק להם חסיון גורף מפני תביעות נזיקין, ובהן לשון הרע, יעשו שימוש מושכל ואמיתי בכלי של הגשת תלונות, באופן שיוגשו בעיקר/רק תביעות אמת.


הכותבת הינה בעלת משרד עורכי דין בוטיק מוביל בישראל, המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, אישות וניהול הון עסקי ומשפחתי. דיני משפחה, גירושין וירושה, תיקי "גנבת זרע", חקיקה ומדיניות, נדל"ן, דיני חוזים, דיני חברות, פשיטת רגל והסדרי נושים, דיני תקשורת, דיני קניין רוחני, לשון הרע ופגיעה במוניטין. 

מייל: miritalaw@gmail.com

אתר אינטרנט: www.mirita-law.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

21 במאי 2014