תלונות שווא במשפחה

מאמרים | מן המדיה

פתח דבר

תלונות שווא על אלימות ומין במשפחה: אלימות משפטית

מסירת ידיעות כוזבות או עדות שקר למשטרה ככלי להשגת יתרונות טקטיים בגירושין

  "טז כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה.  יז וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם.  יח וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו.  יט וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.  כ וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה–בְּקִרְבֶּךָ.  כא וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ:  נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל".(ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ט"ז-כ"א). נושא זה מצוי בשיח ציבורי ער במיוחד מזה שנים רבות, במטרה להביא לשינוי המצב דהיום, אולם זה טרם זכה לטיפול מן היסוד, באופן של הידרשות לבחינת כלל הפתרונות הרב-מערכתיים והמדיניים הדרושים, לרבות אךלא רק, לשינוי החקיקה בנושא. בעקבות פנייתה של שרת המשפטים, גב' איילת שקד, לעו"ד מירית ענתבי, נכתבה חוות דעת מקיפה בנושא , המכילה מתווים לפתרון כולל, לרבות נוסח הצעה לתיקון הנחיה מספר 2.5 של פרקליט המדינה ונוסח הצעה לתיקון הדין הפלילי. חוות דעתנו נסמכת על החקיקה והספרות הישראלית, הצעות החוק, דברי ההסבר המלווים אותם, מאמרים, מחקרים, אמנת האו"ם לזכויות הילד, 1989, אמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, 1966, אמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, 1966, וכן לומדת היקש מהמשפט האמריקאי והמשפט האנגלי במישורים מסוימים. חוות הדעת חובקת מאות עמודים (כ-300) בניסיון לנתח את התופעה לעומקה ובמטרה להגיע לפתרונות המיטביים, הן בטווח הזמן הקצר והן בטווח הזמן הארוך. לנוחותך, הנושאים, המסקנות והמתווים לפתרון פורטו בתמצית המנהלים. בנוסף – מצורף לחוות הדעת מקבץ מייצג של סיפורים אישיים של עשרות מנפגעי תלונות השווא, שהח"מ העניקה לו את השם: "זעקת הגברים והילדים: מקבץ אנושי של סיפורים אישיים". אין ספיקא, כי יש בו להעיד על חומרת התופעה, והנחיצות בפתרונה לאלתר, ואף יפה שעה אחת קודם. לא מן הנמנע לציין, כי השלמת התמונה בנושא תלונות השווא במשפחה, במטרה להקיף את הבעייתיות על כלל גווניה, מחייבת הידרשות ל – 4 אספקטים נוספים: מעצרי שווא, הודיות שווא, הרשעות שווא והפללות שווא. אין חולק, כי עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד בשיטת המשפט של מדינת ישראל ומעמודי התווך של כל חברה דמוקרטית באשר היא; לפיכך, הרשות המחוקקת האמונה על הדמוקרטיה במדינת ישראל מחויבת לטיפול ותיקון של התופעה שבנדון, באמצעות החלת שוויון מהותי (אריסטוטלי) בין המגדרים, לטובת שני המינים, ובראש בראשונה, לטובת ילדי ישראל.

אקדמות מילין | הרקע לחוות הדעת

המגפה שפוקדת אותנו – תופעת האלימות במשפחה, היא אחת הבעיות הכאובות של החברה במדינת ישראל בכלל, ושל התא המשפחתי, בפרט. זאת, בין היתר בשל אופיו המיוחד של התא המשפחתי, אשר נמצא בין הפרט לחברה, באופן שמעלה קושי רב לדעת את שמתרחש בין כתליו, בחדרי חדרים. סיטואציה זו גורמת לניצול הפרט החלש על-ידי זה החזק, וזאת במקביל לקושי הרב של מערכת המשפט להתערב ביחסים אלה. המגפה שפוקדת אותנו נילוות לתופעת האלימות במשפחה, בדמותה של תופעת הגשת תלונות שווא במדינת ישראל, שהינה תופעה נפוצה ושכיחה לרוב בקרב נשים הנמצאות בטרם תחילתו של הליך הגירושין, במהלכו, ולאחר שבני הזוג התגרשו. במדינת ישראל בשנת 2015 אין הכרה אמיתית בתופעה של תלונות שווא, על אלימות ומין במשפחה וכפועל יוצא אין אומדן להיקפה. תופעת תלונות השווא מובאת לסדר היום הציבורי בעיקר על-ידי ארגוני גברים הנחשבים בעיני חלק מהציבור וגורמי אכיפת החוק כקיצוניים, ולא על-ידי סמכויות אכיפת החוק המעדיפים, לעיתים ממניעים פופוליסטים, להצניע תופעה זו ולא להתמודד עימה, על אף שהם מודעים לה. תחום האלימות במשפחה הינו יחודי מתחומים אחרים, שככל שהנושא תופס תאוצה בסדר היום הציבורי, כך גוברת תחושת חוסר האונים של הציבור לגבי היכולת להגיע לפתרון מאוזן בכל הנוגע לכלל המעורבים בתא המשפחתי. הציבור נחשף לנושא זה בתקשורת, במקרים קיצוניים בהם בוצע רצח ו/או התאבדות של מי בין בני הזוג ו/או ילדיהם. מצער הדבר, אך תוך התעלמות מוחלטת מעקרון העל – טובת הילד, רובן של הנשים מנצלות את המצב הקיים, כפי שיפורט להלן, בהגשת תלונות שווא במשטרה ו/או בפני גורמים מקצועיים נוספים, כחלק מהאסטרטגיה של הליך הגירושין. בחלק לא מבוטל מהמקרים תלונות אלו מוגשות לאחר קבלת יעוץ מעורכי דינן ו/או בני משפחה ו/או חברים, שנועדו להפעיל לחץ על הגבר בנסיון להשיג יתרון במסגרת המאבק המשפטי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, הן לעניין משמורת וזמני שהות, הן לעניין תשלום התמיכה הכלכלית (מזונות ומדור) והן לעניין הרכוש של הצדדים. קיימים מקרים לא מעטים גם על רקע של מניעים רגשיים, דוגמת נקמה. בעיה זו קשה במיוחד, שכן סכסוכים משפחתיים רבים מתרחשים בתוך כותלי הבית. ברוב המקרים למשטרה אין תמיד בנמצא מידע ו/או ראיות מוצקות, היכולות להוות תמיכה בגרסה זו או אחרת של מי מהצדדים. חשוב להדגיש, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים במשפחה, מביאות למעצר החשוד וחלקם בהמשך להגשת כתב אישום. בחלק לא מבוטל מהמקרים מבוצעים המעצרים גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה, וכאשר החומר היחידי הנמצא הוא גרסאות סותרות של הצדדים. ברי ונהיר, כי להרחקה שכזו, קל וחומר למעצר, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת בהמשך. בהיבט המשפטי – טקטי (למשל, ניצול אקט זה בשלב מאוחר יותר, במהלך הדיונים המשפטיים בהליך הגירושין, וזאת גם אם יתברר כי טענת האלימות היתה חסרת כל בסיס) והן מההיבט המשפחתי – פסיכולוגי (למשל, התפתחות סרבנות ליצירת קשר בקרב ילדי הבעל המורחק עם האב ה"אלים"). הטענה העיקרית, העולה בקרב הגברים, כי תופעת ריבוי תלונות השווא נגרמת בעקבות המדיניות שמתווה פרקליטות המדינה והמיושמת באמצעות הוראת פרקליט המדינה – הנחיה מספר 2.5, אשר משמשת כלי בידי אותן נשים לפגוע באוכלוסיית הגברים. ודוק: המחיר הכבד כאמור אשר גובה התופעה החמורה מאוכלוסיית הגברים הגרושים מגעת להתאבדות. נתונים סטטיסטיים מצביעים כי האוכלוסייה הנוטה ביותר להתאבדות במקרי גירושין, היא אוכלוסיית הגברים, כפי שיפורט להלן. אין ספיקא, המצב דהיום ותוצאות הפעילות של סמכויות אכיפת החוק מחייבות הערכת מצב מחודשת, והידרשות לפתרונות, בטווח המיידי ובטווח הארוך, לצורך שמירת האיזון בין זכויותיהן וביטחונן של הנשים, מצד אחד, והגנה על הגברים מפני תביעות שווא ושמירה על כבודם. צא ולמד: הערכת המצב מחדש מצריכה איזון בין זכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הפלילי;  מחד, זכויותיהם של הגברים לחופש, כבוד ולהגנות המגנות על החשוד, על העצור ועל הנאשם במשפט הפלילי; ומנגד – הזכות של הנשים להיות מוגנות וחופשיות מלחץ בלתי הוגן בדמות של אלימות.

חוות הדעת | תמצית מנהלים

 במהלך שני העשורים האחרונים לא היה כמעט תחום במדינת ישראל, שזכה לתשומת לב ציבורית ומוסדית, כמו תופעת האלימות במשפחה. התמודדות זו באה לידי ביטוי בתהליכים גנריים; מוסדיים, מחקריים וחוקיים ששינו את פני מדינת ישראל. מהתייחסות של שוויון נפש ואדישות, הן חברתית והן של רשויות אכיפת החוק, אנו ניצבים בפני מודעות, ערנות מוגברת ומבורכת, ואף ביתר שאת – בדוחק להביא  לפתרונה של הבעיה, ויפה שעה אחת קודם. אין תימה, כי החשיפה התקשורתית והביקורת הציבורית המגיעה בעקבותיה, גרמו לכך שרשויות אכיפת החוק נוקטות בדפוסי פעולה קשיחים ומחמירים, היוצרים סכנה לפגיעה באיזון בהפעלת שיקול הדעת, לפגיעה בעקרונות המשפט החוקתי, המשפט המנהלי ובעקרונות המשפט הפלילי. הרצון להגן על כלל זכויות אלו, בצירוף אלמנטים נוספים יצרו, למעשה, "חור שחור" בהליך הפרוצדורלי, תופעת לוואי חדשה – תלונות שווא באלימות במשפחה. על-פי דו"חות שנתיים של משטרת ישראל וסקרים שערכה מחלקת המידע בכנסת ישראל, מסך כל התיקים הנפתחים בכל שנה בגין אלימות במשפחה למעלה מ-50% מהם נסגרים על-ידי המשטרה. כ-30% מהתיקים שנפתחים בכל שנה מועברים לפרקליטות, כ-15% מסך כל התיקים נדונים בבית המשפט. תמונה שונה בתכלית מצטיירת, למשל, בארה"ב ובאנגליה. להבהרת התמונה, חשוב להדגיש, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים במשפחה, מביאות למעצר החשוד וחלקם בהמשך הגשת כתב אישום. לא זו אף זו: תופעת תלונות השווא בתוך המשפחה הינה בעלת מאפיין מיוחד המתבטא בחומרתה מן הטעם שנוגעת לחשוב מכל – לילדים, הן לטובת הילדים והן לנתק הקשר בין האב לבין הילד מיד עם הגשת תלונת השווא, ובהמשך לתופעות קשות, לרבות ניכור הורי, סרבנות קשר ועוד. הטענה העיקרית, העולה בקרב הגברים, כי תופעת ריבוי תלונות השווא נגרמת בעקבות המדיניות שמתווה פרקליטות המדינה והמיושמת באמצעות הנחית פרקליט המדינה מס' 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה (לעיל ולהלן: "הנחיה מספר 2.5 או "הנחיה"), אשר משמשת כלי בידי אותן נשים לפגוע באוכלוסיית הגברים. בנסיבות אלה נתבקשנו להתוות מתווה משפטי והמלצות למיגור תופעת ריבוי תלונות השווא המוגשות למשטרת ישראל, ולמצער, הפחתה, תוך מתן התייחסות מיוחדת להנחיה מספר 2.5. בחינה משפטית זו מצריכה איזון בין זכויות יסוד שונות, זכויות היסוד של האדם, בפרט כבוד וחופש האדם וחירותו, מחד, ומחויבות ואחריות המדינה לשמור על ביטחונם האישי של אזרחיה, והרצון להגן על המתלונן/ת, מאידך. בנסיבות אלו, תופעה זאת באה לידי ביטוי בניצול הדין, ואף בניצול לרעה את רשויות אכיפת החוק , ביתר שאת, על ידי נשים המגישות תלונות שווא במשטרה בטענה של אלימות מצד הבעל או הפרוד או הגרוש. לכך מתווספים, גורמים שונים מייעצים "עצות אחיתופל", וזאת כצעד אסטרטגי לשם השגת יתרון על הצד השני במהלך מאבקי הגירושין וכן לא פעם על רקע מניעים רגשיים תוך מימוש יצר הנקם. התנהגות זאת חמורה שבעתיים, מאחר והצדדים, ובפרט הצד הפוגע אינו שם לנגד עיניו, את הקורבן המשני באותם מאבקים, אך ראש וראשון במעלה, והדבר החשוב מכל – טובת הילדים. תלונות השווא של נשים כנגד גברים, תובעים גם קורבנות כבדים הן מקרב הגברים – האבות, אשר אין ידם במעל כלל, והן מקרב הנשים – האמהות, המגישות תלונות אמת. ברי, כי בנסיבות אלה "עשיית יתר" מתלהמת של המגדר הנשי, תנועותיו ושדולותיו, מזיקה במקום להועיל לנשים, במאבק כנגד אלימות שהינו בבסיסו מוצדק. לא זו אף זו: המחיר הכבד, כאמור, אשר גובה התופעה החמורה מאוכלוסיית הגברים הגרושים מגעת למאות התאבדויות בשנה. נתונים סטטיסטיים מצביעים כי האוכלוסייה הנוטה ביותר להתאבדות, היא אוכלוסיית הגברים. אין תימה, שכן הגברים חווים בנוסף להליך הפלילי הקשה מנשוא, באופן אוטומטי גם את הנתק מילדיהם. הרשות המחוקקת המודעת לתופעת תלונות השווא, מקיימת שיח ערני בנושא מזה תקופה ארוכה. כך למשל, על-פי פרוטוקול דיון מועדת הפנים והגנת הסביבה מיום 25 בנובמבר 2014, בראשותה של חה"כ מירי רגב, עולה כי השר לביטחון פנים ושר הרווחה החליטו להקים ועדה בין משרדית, לצורך טיפול בצמצום תופעת האלימות במשפחה. בוועדה חברים נציגים מטעם המשרד לביטחון פנים, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד הקליטה, משרד החינוך, המשטרה ורשויות בתי הסוהר, הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה וגורמי משרד המשפטים. אלא מאי, למיטב ידיעתנו, אין בוועדה כל נציגות מטעם ארגוני ו/או עמותת גברים אשר מהווים גורם משמעותי ובעל חשיבות בנושא צמצום האלימות במשפחה בכלל, והקטנת תופעת תלונות השווא באלימות במשפחה, בפרט. כמו כן, אנו סבורים כי ראוי לשקול להעביר את נושא הטיפול באלימות במשפחה תחת אחריותה של ועדה מיוחדת, כמפורט בהרחבה בחוות הדעת. ראוי להדגיש, כי אין בחוות הדעת להציג גישה "פרו-גברית" ו/או "אנטי-נשית". אנו סבורים, כי טיפול יעיל ומקצועי יותר בבעיה כולה הינו אינטרס משותף לגברים ונשים כאחד; וחשוב מכל, ובעיקר, הינו אינטרס בראיה של טובת הילדים, הנפגעים העיקריים במערכות ובמאבקים המתנהלים בין בני הזוג. בהתאם לכך, הנחות היסוד אשר הונחו בבסיס כתיבת חוות הדעת היו שתיים: הראשונה – התווית פתרון הוגן ושוויוני נטול אפליה מגדרית, תוך איזון בין זכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הפלילי; השניה – טובת הילד הועמדה כערך עליון ונר לרגלינו בכתיבת חוות הדעת, זאת תוך הידרשות למניעת נזקים, ככל שניתן, לילדים, כתוצאה מתלונות השווא, כתוצר של השפעתן על הקשר בין הילדים להוריהם ככלל, ולאבות בפרט, ושל היוצרות תופעות נלוות חמורות, כגון ניכור הורי, סרבנות קשר ועוד. הסוגיות המשפטיות נשוא הדיון א. האם נוסח הנחיה מספר 2.5 מונע טיפול של משטרת ישראל והפרקליטות בתלונות כנגד מתלונן/ת האלימות/מין שחזר/ה מעדותו/ה; ב. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית; האם חלה על המשטרה חובה לחקור ולבחון האם מדובר בתלונת שווא; ככל שהתשובה חיובית, האם ניתן להעמיד את המתלונן/ת לדין פלילי; ג. האם נוסח הנחיה מספר 2.5 יש בו כדי להשפיע ו/או לתרום לתופעת ריבוי תלונות השווא; ד. האם על-פי הדין דהיום ניתן להעמיד מתלונן/נת שווא לדין; והאם הכלים הקיימים בדין יש בהם ליתן מענה אפקטיבי לצורך הרתעה; ה. המתווה המשפטי לצורך מיגור תופעת תלונות השווא במשפחה, ולמצער, צמצום מספר המקרים. המסקנות העיקריות העולות מהדיון בסוגיות המשפטיות – א. לשון הנחיה מספר 2.5 אינה מונעת הגשת תלונה כנגד מתלונן/ת השווא, על אף הבעייתיות הגלומה בניסוחה; ב. רשויות אכיפת החוק אינן מיישמות, הלכה למעשה, את הנחיה מספר 2.5; אי העמדה לדין והעדר טיפול של המשטרה בתלונת כנגד מתלונן/ת השווא; ג. הדין הפלילי אינו חוסם אפשרות הגשת תלונה כנגד מתלונן/ת שווא בגין הודעה כוזבת ו/או כל עבירה המנויה בדין; אולם, הדין הפלילי נעדר כלים אפקטיביים להתמודדות עם התופעה, ולפיכך יש להידרש לתיקונו, באופן שיוספו כלים נוספים. ד. קיימת עליה במספר המעצרים וריבוי תלונות, על אף הירידה בפשיעה; ה. קיים חסר במאגר נתונים סטטיסטי המרכז את כלל התלונות המוגשות בתחום האלימות במשפחה ונתונים עדכניים ומאומתים, לצורך התמודדות אפקטיבית עם התופעה; ו.  גיבשנו מתווים לפתרון כולל – לטווח הקצר, הבינוני והארוך – לשם מיגורה, ולמצער, צמצומה של התופעה.   יודגש: במסגרת חוות הדעת מוצעים מספר מתווים לפתרון כולל לתופעה, שיפורטו על רקע ניתוח מעמיק של התופעה, כאשר ניתן למנות 3 מתווים עיקריים, שיש לפעול במקביל ליישומם: האחד, מתווה לטווח הקצר – התווית מדיניות חדשה ומעודכנת על-ידי פרקליט המדינה, בנושא אכיפת הדין על תלונות שווא, תוך הבהרה ו/או תיקון הנחיה מספר 2.5, והוראת משטרה שמספרה 30.300.226 המיישמת את הנחיה מספר 2.5; השני, מתווה לטווח הביניים – פתרונות רב מערכתיים ומדיניים – הקמתה של ועדה בכנסת שתקבע נהלים ברורים ואחידים לצורך איסוף נתונים סטטיסטים בתחום אלימות במשפחה, מעקב אחר תופעת תלונות השווא ותפקח על יישום כלל הפתרונות המערכתיים הכוללניים המפורטים בחוות הדעת, לרבות הקמת צוותי מחקר וצוותי בדיקה ובקרה שיחקרו אספקטים שונים של התופעה, מערכי פיקוח והכשרה על שופטים, נציגי הפרקליטות, משטרה, עורכי דין. בנוסף, הקמת מערכי הסברה, למידה והתמקצעות לצורך שיפור יכולת קבלת ההחלטות של המשטרה, זאת על-ידי רכישה מתמדת של נסיון ומומחיות ספציפיים בנושא זה, חינוך מגיל צעיר ועוד. השלישי, מתווה לטווח הארוך – תיקון חקיקתי של הדין הפלילי, על כלל רבדיו. ברי ונהיר, כי המאבק באלימות במשפחה חייב להימשך בכל העוז האפשרי וללא פשרות. עולה הצורך להתחיל ולהחזיר את האיזון בין האפשרות הבלתי מוגבלת לחשוף גברים לאשמות שווא של אלימות לבין ההגנה על אזרחים תמימים מפני האשמות בלתי מוצדקות, כדי לשמור ולהגן על כבודם ולמנוע מתיחויות ומעשי אלימות שעלולים להיות תוצאתם הישירה של אשמות שווא. בהתאם, הצורך להחזיר את האיזון על כנו, לאור המצב הקיים דהיום, מחייב הידרשות מידית  לפתחם של הרשות המחוקקת ורשויות אכיפת החוק, ופעולה מידית לצורך ביצוע הערכת מצב מחודשת, תוך הידרשות ליישום פתרונות בטווח הקצר, הבינוני והארוך. לסיכום, אין מנוס מלהודות שהרשות השופטת ורשות האכיפה נתונות במלכוד בנושא כה מורכב, אולם אין זה מצב בלתי פתיר. בתום יישום המתווים לפתרון התוצאה צריכה להיות אחת – כאשר הוחלט על סגירת תלונה – ואין זה משנה באיזו עילה – על הצד המתלונן לדעת מראש כי אין זה סוף הפרשה, שכן הוא יהיה חייב על-פי דין בקנס כספי ו/או במאסר – על פי חומרת הנזק שהוא גרם לקורבן התלונה ו/או לילדיו. לסיום, אין חולק כי עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד בשיטת המשפט של מדינת ישראל ומעמודי התווך של כל חברה דמוקרטית באשר היא; לפיכך, הרשות המחוקקת האמונה על הדמוקרטיה במדינת ישראל מחויבת לטיפול ותיקון של התופעה, באמצעות החלת שוויון מהותי (אריסטוטלי) בין המגדרים, לטובת שני המינים, ובראש בראשונה, לטובת ילדי ישראל.

סטטוס יישום חוות הדעת

התבשרנו על-ידי שרת המשפטים, כי חוות הדעת אומצה על-ידה ועל-ידי פרקליט המדינה; ובהתאם:-

1. ביום 21.3.2016 פורסם נוסח התיקון להנחיה 2.5, כפי עצתנו.

   [הנוסח החדש]

2. בימים אלו אנו שוקדים על הקמת ועדה בכנסת בנושא האלימות ותלונות השווא.

3.  נוסח התיקונים הדרושים בדין הפלילי אשר פורטו בחוות הדעת, נבחנים בימי אלו.

משפט השוואתי: טיפול רשויות השפיטה והאכיפה בתלונות שווא בארה"ב ובאנגליה

סקירה של המצב המשפטי בנושא תלונות שווא וחזרה מעדות בארה"ב ובאנגליה, מעלה כי אנשים שמסרו ידיעות כוזבות במשטרה או העידו בבית משפט עדות שקר, ניתן להעמידם לדין על מסירת ידיעות כוזבות או שבועת שקר (בארה"ב), או שיבוש הליכי משפט (באנגליה). ההחלטה אם להעמיד לדין מסורה לידי התביעה, ואכן ניתן לראות נשים רבות העומדות לדין מעילות וסיבות שונות. ב-42 מדינות בארה"ב העמדה לדין בגין ידיעות כוזבות היא עוון ולא פשע, כאשר העונש המקסימלי הוא עד שנת מאסר, וקנס שנע בין 1,000$ ל 2,500$, כאשר בפועל המאסרים והקנסות הרבה יותר נמוכים באופן משמעותי. ב-8 מדינות מקטלגים את העבירה כפשע, שאז רף העונש המקסימלי יכול להגיע ל-6 שנים (ארקנסו) ועד 200,000$ קנס (אלסקה). בבתי המשפט הפדרליים קיימות הנחיות המגדירות טווחים מינימליים ומקסימליים של 10-16 חודשי מאסר וקנסות בסך 3,000$ עד 30,000$, ובנסיבות מחמירות עד 24 חודשי מאסר וסך 40,000$ קנס[1]. בארה"ב מקרי תלונות השווא מטופלים באופן מחמיר על-ידי המשטרה. במחקר שנעשה בארה"ב עולה כי יש שימוש לרעה בתלונות שווא בשיעור שנע בין 10% ל- 20%. למרות זאת, מאחר והתופעה כל כך קשה ומקרי התלונות שווא הם שוליים, המשטרה מוכנה לקחת סיכון וליישם את החוק. המשטרה פועלת כחלק ממדיניות חברתית, ולמרות שיש לעיתים שימוש במערכת, היא אינה מקבלת את הטענה כי 50% מהתלונות הן תלונות שווא, ומגנה בכל תוקף את האמירה שנשים שקרניות ולכן אלו תלונות שווא. בכל המקרים, כדי להעמיד לדין נדרש יסוד נפשי, הוכחה שהמתלוננת שיקרה "ביודעין". יסוד נפשי זה מצמצם מאוד את כמות התיקים שאפשר בהם להעמיד לדין מתלוננות שווא, ולכאורה מי שפשוט מבקשת לחזור בה מעדות, מבלי לתת גרסה שנייה תחת שבועה, לא תועמד לדין כי יסוד ה"ביודעין" לא יוכח. בטבלאות[2] ניתן להתרשם מנתונים על העמדה לדין של נשים בארה"ב ובאנגליה, אשר לוקטו דווקא על-ידי ארגוני נשים הקוראים לפטור מתלוננות בעבירות מין אלימות ומהעמדה לדין, מאותן סיבות המפורטות בישראל בהנחיה מספר 2.5. בסופו של דבר ניתן להתרשם כי בארה"ב העונשים אינם גבוהים, ומדובר במספר ימי מאסר, קנסות של כמה מאות דולרים או תקופה מאוד קצרה של פיקוח קצין מבחן.  באופן כללי ניתן לומר שבארה"ב התביעה לא ששה להעמיד לדין מתלוננות שווא, אולם עצם העובדה שהסנקציה קיימת, היא מסייעת בידי גורמי האכיפה לסנן מתלוננות שווא, ולוודא שהמשאבים המושקעים אכן מושקעים במקרים הראויים לכך, ושהמערכת לא רודפת אחר אנשים חפים מפשע. באנגליה[3] לעומת זאת, העונשים כבדים יותר במקרים אלו כאשר בממוצע העונשים נע בין 6 חודשים ל 3 שנים, אם כי ידוע על גם מקרה אחד בו אישה ביימה אונס, ונידונה ל- 9 שנות מאסר. למרות שבמדינות אלה מופעל לחץ של שדולות הנשים על בתי המחוקקים ליישם הנחיות של פטור דה פקטו לכל המתלוננות, כמו בישראל, הספרות המקצועית מגלה שדווקא הפרקליטים העוסקים ביחידות האלימות במשפחה למיניהן, הם אלה שאינם מעוניינים לאבד כלי חשוב מארסנל הכלים שלהם, אשר מאפשר להם לוודא שהם לא נלחמים מלחמות מיותרות עבור מי שמנצלת את האימון שלהם בה מסיבות טקטיות[4]. גם שופטים רבים מתנגדים לדרישות הפמיניסטיות לפטור מהעמדה לדין מתלוננות אלימות ומין, מן הטעם, שעצם היכולת להזכיר לעדים בבית המשפט שהם עלולים להיות מועמדים לדין על שבועת שקר, היא כלי חשוב בידי השופט להגיע לחקר האמת, ולהזכיר לעדים או עדות העומדים לשקר, כי מערכת המשפט לא תעצום עיניה לנוכח השקר והשימוש לרעה. להבדיל מארה"ב, בה אין הנחיות כיצד לנהוג במקרה של תלונת שווא או חזרה מעדות, באנגליה קיימות הנחיות בנושא[5]. ההנחיות הן משנת 2013, הן ייעודיות למקרי אונס ואלימות במשפחה, והן רלבנטיות למקרי תלונות שווא וחזרה מעדות בסעיפי העמדה לדין הרלבנטיים, הם שיבוש הליכי משפט, (Perverting the Course of Justice) או השחתת זמן המשטרה .(Wasting Police Time) גם ההנחיות הבריטיות, כמו הנחיה מספר 2.5, מבהירות לפרקליטים כי יש להיזהר שלא להעמיד לדין את מי שחזרה בה מעדות בגלל שקר, כגון מי שהופעלו עליה לחץ ואיומים, מי שחזרה לחיים משותפים עם בן זוגה, מי שמפחדת שלא יאמינו לה, או מתביישת, או סובלת מנכויות מנטליות וכדומה. ההנחיות הבריטיות מזהירות באופן מפורש שלא לגבש החלטה על סמך סטראוטיפים המזוהים עם קורבנות אלימות ומין. אולם, להבדיל מההנחיה הישראלית, ההנחיות הבריטיות דורשות מהפרקליטות לבצע תהליך אלימינציה מדוקדק ודי מפורט של כל הנסיבות אשר יכולות להצדיק חזרה מעדות, על מנת שהסנקציות יופעלו אך ורק נגד מי שבאמת שיקרה, ואין לה הגנות לשקריה. כך, למשל, נדרשים הפרקליטים הבריטיים לאסוף ראיות נוספות חיצוניות, כגון מצלמות אבטחה, הודעות בסלולרי וכדומה, על מנת שההחלטה המתגבשת לא תהיה מבוססת אך ורק על גרסה מול גרסה.  במקרה שבו למתלוננת מיוחסות נכויות או לקויות נפשיות, ההנחיה היא לשלוח אותן להערכה ואבחון מקצועי. להבדיל מהנחיה מספר 2.5, בהנחיות הבריטיות יש דגש על ההשפעה הניכרת על קורבן תלונות השווא, זכויותיו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. כמו כן, במסגרת שיקולי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, הפרקליטים הבריטיים נדרשים לוודא אם המניע לתלונה הוא זדון או נקמה, ואם המתלוננת מתריסה נגד ביטול תלונתה, או שהפנימה והתחרטה. המעניין הוא, שרוב המידע שקיים במאמרים האמריקאים והבריטים, כאמור, מלוקט ממאמרים פמיניסטים דווקא, שנועדו לשכנע מדוע יש להחריג מתלוננות אלימות ומין מהעמדה לדין בגין מסירת ידיעות כוזבות. מאמרים אלו דרך כלל נפתחים בקביעה שכמות תלונות השווא הינה מזערית, ובדרך כלל חוזרים על הנתון של שיעור 2% תלונות שווא במקרי אונס, ומכאן נגזרת הטענה שבגלל כמות כל כך קטנה של תלונות שווא, אין הצדקה לאיים על כל יתר 98% המתלוננות האותנטיות בכך ששינוי גרסאות עלול לעלות להן במחיר של העמדה לדין, שכן זה יוצר פחד וטראומה מהחקירה. כן נטען, שכאשר דורשים ממתלוננת לחתום על תצהיר תחת סנקציה של העמדה לדין אם הידיעה כוזבת, או כאשר דורשים ממנה להסכים לבדיקת פוליגרף, היא עלולה להירתע ולא להתלונן בכלל. להבדיל, בישראל שבה כמעט ואין כל סנקציה של העמדה לדין וזו בנמצא לא מיושמת על רשויות האכיפה, ובעקבות כך התחושה בקרב המתלוננות היא ש"לא יעשו לי כלום", עדיין נשמעות אותן טענות כמו במדינות שבהן הסנקציה היא מוחשית; שמתלוננות חוששות להתלונן, ושנגרמת להן טראומה כאשר מפחידים אותן שעלולים לא להאמין להן. ה"נתון הסטטיסטי" של שיעור 2% תלונות שווא גם הוא נשמע בארץ, ונראה כי אלו שחוזרים עליו בארץ מצטטים מאמרים פמינסטיים מחו"ל. במאמרה של [6]Eugene Kanin  הוסבר שבשנת 1994 התפרסם מחקר שצוטט באופן גורף על-ידי רבים, לפיו אחוז תלונות השווא באונס הוא 41%. במסגרת המחקר הוצלבו גרסאות המתלוננת והחשוד בפוליגרף, או שהמתלוננות חזרו בהן והודו שגרסתו של והחשוד היא הנכונה. על מנת להתגבר על הבעיה, נטען שאין להסתמך על נתוני המשטרה, מבלי לנתח כל מקרה ומקרה לנסיבותיו, והאם אכן הייתה שם ידיעה כוזבת מבחינה אובייקטיבית. אותה פרופסור מאונ' ארקנסו, [7]Lisa Avalos, טוענת שאין להביא בחשבון את תלונות השווא שהמשטרה מדווחת עליהן, אלא את כמות העמדות לדין של מתלוננות, ושלאחר ניתוח נתונים פרטני,  ניתן לצמצם את אחוז תלונות השווא לשיעור של 2%. הכותבת מכריזה על כך כעובדה שאין עליה עוררין, וכמוה עושות כולן. המאבק על הצדק הסטטיסטי מפורט גם בויקיפדיה[8] בנושא של תלונות שווא בטענת אונס. מאמר אחר שזוכה לתפוצה מקיפה נכתב על-ידי פרקליטה ששירתה ביחידת תביעות אלימות במשפחה ביוסטון טקסס, Njeri Mathis Rutledge, וכיום מרצה למשפטים בטקסס[9]. במאמרה היא מודה בגילוי לב שמעולם לא ציפתה להיתקל בכל כך הרבה "קורבנות" שמשקרות או משנות את עדותן. על-פי סקירה והערכה מדובר בשיעור שנע בין 40% עד 90% קורבנות אלימות במשפחה שחוזרות מהעדות או מבקשות לחדול מההליכים ולא משתפות פעולה, או לא מתייצבות למשפט, כולל כאלה שמשנות את גרסתן הראשונית.  על פי בדיקתה, נושא החזרה מעדות ושינוי גרסאות על ידי קורבנות מעולם לא נבדק ברצינות באף מחקר. יחד עם זאת, הקונצנזוס המקצועי הוא שמדובר באפידמיה. לדעתה, הגיע הזמן לחשוב מחדש על הפרקטיקה הנהוגה שבה גם אם אישה מבקשת לבטל את התלונה, מסיבותיה היא, הפרקליטות ממשיכה בתביעה, ומנסה לבסס הרשעה על התצהיר שניגבה מהאישה בזמן האירוע, ואף לבסס הרשעה על סמך ראיות או עדות שנגבתה מחוץ לכותלי בית המשפט. להבדיל מתלונות פליליות אחרות, שבהן התביעה מכבדת את רצון המתלונן וסוגרת את התיק, ברוב מדינות ארה"ב ההנחיה היא להמשיך את התביעה הפלילית חרף רצונה של המתלוננת.  התוצאה היא שנשים  נעלמות לתביעה, או מגיעות ומשקרות ומחליפות גרסה.  בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת מהי הגרסה הנכונה, ואותן נשים חשופות להעמדה לדין על ידיעות כוזבות או עדות שקר. הניסיון מראה שיש להחזיר למתלוננות את היכולת לבטל את התלונה, שכן לא ניתן לחנך את הנשים החוזרות אל בן הזוג, באמצעות "הנשמה מלאכותית" של תביעה פלילית שמבחינת המתלוננת איבדה את מטרתה. המשך התביעה נגד בן הזוג חרף רצון המתלוננת נובע ממדיניות פטרנליסטית, והנתונים בשטח, לפחות בארה"ב מראים שזוהי מדיניות בעייתית. Cooke (1991)[10] במחקרם מציינים כי ממצאים קליניים וסטטיסטיים מצביעים כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההאשמות יהיו האשמות שווא כשמדובר במאבקי משמורת וגירושין. עם זאת מדגישים המחברים, כי למרות ממצאים אלה מחויבת בדיקה קפדנית של כל מקרה לגופו. Faller[11] (1991) מצאה במחקר שבדק 136 מקרים שהופנו לבדיקתה כי האשמות שווא לגבי התעללות מינית מתקיימות לרוב בהקשר להליכי גירושין. מתוך 136 מקרים שנבדקו במדגם, 19 (14%) נמצאו כהאשמות שווא חד משמעיות וב- 12 (9%) מקרים נמצאו ממצאים בלתי מוכרעים אך היה ברור כי קיים סיכוי שמדובר בהאשמות שווא. ברוב המקרים שבדקה היה מדובר בהאשמה מצידה של האם, והמואשמים היו גברים (91%). דו"ח[12] שפרסם המרשם הלאומי להרשעות שווא בארה"ב מייחס את העלייה הגדולה במספרן בשנה האחרונה לפעילותן של יחידות בקרה פנימית שהוקמו בפרקליטות במטרה לזהות ולתקן הרשעות כוזבות. בסה"כ משנת 1989 ועד סוף חודש ינואר 2005 התגלו בארה"ב 1,535 הרשעות כאלה. מעיון בנתונים, נמצא כי הסיבות להרשעות שווא היו: 56% האשמות שווא, 13% הודאה כוזבת, 46% כשל במערכת האכיפה.  

 


חוות דעת - עובי

חוות דעת - עמוד ראשוןחוות דעת - תוכן ענייניםחוות דעת - זעקת הגברים 
מכתב - גילה גמליאל
 מכתב - יפעת שאשא ביטוןמכתב - יואב קיש מכתב - גלעד ארדןמכתב - איילת שקדאיילת שקד פאנל - פגישה איילת שקד